כל הזמן אומרים לנו שאנו אנשים בוראים ושיש לנו יכולות, אך לא תמיד אנו מצליחים לראות זאת. לעיתים אנו חשים כי קיים ענן ערפילי באזור הראש המסתיר לנו את הדרך, ולכן קשה לנו לראות וברוא אותה.
בשביל לברוא, ליצור ולהסיר את מסך הערפל עלינו להסכים להסתכל על החיים בכנות ובפשטות. לשם כך כתבתי את הדברים הבאים.
המאמר שלפניכם יעסוק בהשוואה ובהבנת הרעיון של אדם אלילי שהוא נתמך ומאשים לבין אדם אלוהי שהוא אדם הלוקח אחריות ובורא.
מאמר זה נועד לתת הבנה על דרך ההתנהלות שלנו כפרט וכאנושות, וכיצד ניתן לשחרר עצמנו מדפוסים עליהם חיים דורות שלמים ויש לשים להם סוף, בכדי שההתפתחות האישית והכלל אנושית תמשיך הלאה.
משחר ילדותינו מספרים לנו כי אלוהים בשמיים, ולא מעט פעמים אנו רואים אנשים מודים לאלוהים ושולחים מבט כלפי מעלה או מאשימים אותו בדברים לא טובים שנקראו להם בדרך.
כשאנו מתחילים ללמוד תורה מסבירים לנו כי אלוהים ברא את העולם והוא גם שאחראי על כל מה שקורה עלי אדמות, ומכיוון שאנו חיים על האדמה הזאת, כנראה שהוא גם אחראי עלינו, וכך אנו מתחילים להבין מדוע אנשים מביטים מעלה שיש ברצונם ישועה או גאולה.
ישנם מורים המציינים כי אלוהים נמצא בכל מקום, אפילו בתוכנו, אך שימת הדגש היא עדיין על כך שאלוהים הוא כל יכול ואנחנו רק נקודות קטנות בעיניו, וגם אם הוא נמצא בתוכנו אין זה אומר שיש לנו את יכולות הבריאה שקיימות בו, זה אומר שאנחנו יכולים להצליח רק בדברים מסוימים, ואם אנו נכשלים – זה רצון האלוהים.
לא רבים הם המורים שמלמדים אותנו באמת את הרעיון, כי התנ"ך הוא ספר היסטורי שיכול ללמד אותנו על דרך ההתמודדות של האנושות עם מגוון מצבים מאוד רחב, ודרך התנ"ך אנו יכולים ללמוד על ההתנהלות שלנו היום ולשיפורם.
בצורת הסתכלות עמוקה על התנ"ך, ניתן להבין כי יש שם כלים פשוטים המסבירים כיצד אנו יכולים להיות אחראים על חיינו, לא צריך להיות מורה לתנ"ך או מורה בכלל בשביל ללמד או ללמוד שכל דבר שאנו עושים יש לו השלכות ויש תוצאות, לעיתים נעימות יותר ולעיתים נעימות פחות.
כך אנו גדלים עם ההבנה שאלוהים הוא הגדול והרם ואנחנו הנמלים הקטנות שמנסות לשרוד בתוך המציאות הטובענית והלא מתגמלת הזאת, ובכל פעם שנעשה דבר מה לא כשורה, אלוהים, שיושב עם זכוכית מגדלת מלמעלה רואה זאת, דורך עלינו ולעיתים אפילו מרסק עם כף רגלו הימנית. בשביל לרכך את הגורל הנורא והאיום הזה יש לנו את יום כיפור, היום שבו אנו יכולים לבקש סליחה וכפרה. דרך יום זה ניתנת ההזדמנות לפתוח אתו דף חדש, הרי הוא חייב לסלוח לנו אחרי שעינינו עצמנו יממה שלמה.
אבותינו התמודדו האלוהות בדרך של יצירת אללים, כל פסל היה אחראי לתופעת טבע אחרת, וכך בכל פעם שהאדם עשה דבר מה לא כשורה הוא הקריב קורבן לפסל; עשה טקס כזה או אחר ולאחר מכן הרגיש "נקי" מחטאיו.
כיום, אפשר לראות את אותו רעיון אצל הנוצרים, הם מצאו פתרון מתקדם ונאור לטקס הפולחני – הם הולכים להתוודות מול הכומר, בווידוי יש את פעולת ההתנקות ותחושת הטוהר מול האלוהים. מה שמראה כי התופעה האלילית מושרשת בנו עד היום. אנו נושאים ב- DNA ובזיכרונות העמוקים שנמצאים בתוך תת המודע שלנו את תקופת אבותינו, והיא משפיעה על דרך ההסתכלות שלנו היום את רעיון האמונה באלוהים. ומכאן אפשר להסיק כי הזמן העכשווי הוא אוסף של כלל החוויות האנושיות שעברנו מאז ומעולם. אין כל משמעות לזמן בו חווינו את חוויותינו, הכול קיים בנו כאן ועכשיו, אך זה לא מספיק, החיים שלנו בנויים מעבר, הווה ועתיד.
אין זו ביקורת על הדרך בה אנו מתנהלים, מכיוון שהחוויות שלנו מלוות מאוסף של פעם ועכשיו. תחשבו על כך שבעצם ללא חוויותינו והתנסויותינו הקודמים וללא ההבנות והמסקנות שהגענו אליהן בעבר, כיום לא התה לנו אישיות, וללא רצוננו להתפתח קדימה לא התה לנו משמעות.
השאלה הגדולה היא: אילו מסקנות אנו מסיקים מרעיון העבר ולאן אנו רוצים להתפתח מנקודה זו ואילך?
אברהם אבינו החל להנחיל באדם את הרעיון המונותאיסטי, שהוא רעיון מאוד יפה, אך דרך ההבנה שלנו את רעיון האל האחד מתחילתה אינה מדויקת, תחשבו על זה רגע: מה ההבדל בין האמונה לאלוהים שנמצא בשמיים – מחוצה לנו, לבין האמונה בפסל שגם הוא מחוצה לנו? אם נתבונן בכנות ובלי להצטדק, אנו נבין כי אין הבדל בין האמונות, גם באמונה האלילית וגם באמונה באלוהים יש את הרעיון כי הדבר בו אנו מאמינים נמצא מחוצה לנו; הוא מעניש כשאנו עושים דברים לא טובים ובשביל שהוא יסלח אנו צריכים לעשות טקס מסוים. ההבדל היחיד בין השניים זה שבאמונה האלילית ישנם הרבה אלים ובאמונה המונותאיסטית יש אלוהים אחד.
ברעיון של אברהם אבינו התה ההבנה כי כל אחד מאתנו הוא בורא, ומשמעות זאת אינה מאפשרת לנו להרפות מן הידיעה כי אני האחראי הבלעדי על חיי. אך בעולם כל כך חומרי, רגשי וטובעני לא פשוטה ההחלטה של לקיחת כול האחריות של חיי על עצמי, הרבה יותר קל לנו להאשים אחרים או את הגורל או את אלוהים בכישלונות ובחוסר ההבנה. אחת הסיבות הגלויות להתנהלות האלילית שלנו, היא מכיוון שאנחנו זוכרים כי העבודה האלילית קלה יותר להתנהלות ו"להתנקות" מחטאים.
אי אפשר להאשים אותנו, האנושות, שהצגנו את האלוהים בצורה כזאת, הרי זה מאוד לא פשוט להתמודד בעולם של חומר ורגשות עם המציאות, ולכן בחרנו לעצום עיניים ולהתעלם ממנה, להתעלם מהמציאות האמתית האומרת כי יש כוח, ישנה תודעה כוללת או יד מכוונת לכל הבריאה הזאת, אך תודעה זאת נולדת עמנו, היא נמצאת בDNA של כל אחד ואחד, כל אחד מאתנו הוא הבורא. אלפי שנים מנסה האדם לתת פשר למציאות, לחיים ולאלוהים, אך כיצד ניתן לתת פשר לדבר אשר ההסתכלות עליו מלכתחילה אינה כנה? כיצד ניתן לענות על שאלות שכיוון החשיבה שלהן הפוך ממה שאנו באמת רוצים להבין?
לרוב, אנו מביטים על העולם דרך חריץ ראייה מאוד צר, ראיית העולם שלנו מאוד מצומצמת ולא מאפשרת התפתחות אמתית.
כיום, כשהרוחניות אינה מילה גסה והחיים הרבה יותר פתוחים ומאפשרים, ניתן להבין בצורה חדה יותר את המציאות, רוחניות ומה היא יכולת בריאה.
אם נסתכל על המציאות כפי שהיא מבלי לייפות אותה, אנו נראה חבורת אנשים בעלי אגו, עם יצרים כמעט בלתי ניתנים לריסון, אינטרסנטיים ולעיתים מתוסכלים. כל התכונות הללו נולדו מתוך הרצון שלנו להתפתח. יצר ההישרדות גרם לנו לעשות דברים לא מוסריים במהלך הדורות, ולכן אותה תודעה כוללת, המורכבת מכל אחד מאתנו, הבינה שאם לא יהיה כיוון חיובי וממוקד הבריאה לא תצליח להתקדם ולהתפתח. מתוך הבנה זו נוצרו החוקים והמצפון. החוק מאפשר לנו לחיות בשלום עם הבריות ועם עצמנו בכדי שנוכל לנוע קדימה מבלי לרמוס ולהירמס ע"י אחרים בדרך, והמצפון נולד בשביל להרגיע את האגו.
מכיוון שהחוקים והמצפון נוגדים את הטבע הבסיסי שלנו יצרנו בתוכנו מנגנוני הגנה, לכל התכונות שמעיקות עלינו ייחסנו אופי משל עצמן, ויחד עם זאת יצרנו גם לגיטימציה להשתמש בהן מבלי לקחת אחריות על דרך ההתנהגות. אם ניקח לדוגמא את הכעס: כעס הוא בעיקר תוצר של חוסר שליטה וחוסר הבנת החיים. כשאדם בוחר לכעוס לעיתים נדירות הוא ייקח אחריות על כעסו, הוא יעדיף להאשים את זולתו.
אין אני אומרת כי אלוהים לא קיים; מישהו או משהו יצר פה את הבריאה ואינני מזלזלת בכך לרגע. כולי מלאת התפעלות בכל פעם שאני רואה תינוק נולד, פרח נפתח, גור גדל, שמש במרום וקשת שנוצרת כאשר קרני השמש נוגעות במים, אך אני אומרת כי אנו יחסנו לאלוהים תכונות וכוח שהורידו מאתנו את האחריות האישית לברוא, להגשים ולעיתים לטעות.
בשביל לדעת וללמוד דבר מסוים צריך לחוות אותו בשני הקטבים שלו: טוב ורע, פחד ואומץ, חולשה וחוזק, ערנות ועייפות וכן הלאה, ולכן אין אלוהים שופט אותנו על למידת הקטבים השליליים, אנו שופטים עצמנו על דרך ההתפתחות שעשינו באמצעות למידת הקטבים. חשוב להבין שלא נכון לאלוהים להתערב לנו בהתנהלות היומיומית, מכיוון שאם יעשה זאת, כל נושא הלמידה לא יתפתח בצורה נכונה, אפשר להשוות זאת להורים שלא נותנים לילדם חופש, אותו ילד שגדל ללא חופש לא ידע להתנהל בעולם בכוחות עצמו ובטח שלא יוכל ללמוד להתפתח.
דבר ממה שנוצר כאן, לא נוצר סתם, למשל: הרע לא נוצר סתם, הוא נוצר בשביל שנחווה ונלמד אותו, אם לא נדע מה זה רע לא נוכל לדעת גם מה זה טוב. הרע הכרחי לא פחות מהטוב, הם הכרחיים בצורה שווה. אין אנו צריכים להיות אנשים רעים או לא מוסריים, אלא שדרך אנשים "רעים" אנו יכולים ללמוד את ה"טוב". אותן נשמות אשר לוקחות על עצמם את המשימה של להיות "רעות" הן מאוד אמיצות, זה לא פשוט להסתובב בעולם שכולם מסתכלים עליך בבוז, מפחדים ממך ולועגים לך מאחורי גבך, זה חיים שלמים של בדידות! וכל זה בשביל שנוכל ללמוד דרכם את הטוב.
יכולת הבריאה שבנו תתעורר ותגלה במלואה כשנסכים לקחת אחריות מלאה על חיינו ונפסיק להיות אנשים נתמכים ומאשימים. בשביל לברוא עלינו להבין כי אנו האלוהים וכי באנו קיימות כל היכולות שאנו מייחסים רק לו.
במאמר 'להיות אדם בורא ומועצם' אתן הבנות כיצד להיות אדם בורא ועצמאי, ובמאמר 'יצירת בריאה' אביא את ההבנה כיצד ניתן לברוא נכון יותר את רצונותינו.
